6 לקחים על חווית משתמש שאפשר ללמוד משירים.

השיר מדבר בעיקר על היכולת של המתמש להסתגל ולהתרגל. מדהים לחשוב על כמה הדרישות שלנו כמשתמשים השתנו, מה שבעבר היינו מסוגלים “לסבול” היום כבר לא לגיטימי. למשל חשבו על כמות הזמן היזע והדמעות כשחיכיתם שתעלה “תמונה” בשנות ה90…

בשיר, נזכר הכותב, פעם היינו כותבים מכתבים.

Now it seems strange
How we used to wait for letters to arrive

We used to wait
We used to waste hours just walking around

 לא חושב שצריך להסביר יותר מדי. שיר על כאב משתמשים.

What would I have done without the Internet?
How do you convert PDF to JPG?
I don’t know!

חוסר תקשורת הוא סכנה גדולה והוא יכול לקרות גם בין הממשק למשתמש. בשיר יש – אי הבנה, שנובעת כנראה משימוש בסמים קלים, או מכמות הסניפים של רשתות מזון מהיר. שני אנשים מדברים בטלפון, ויש בינהם אי הבנה שנובעת מכמות גדולה של סניפים שלרשתות מזון מהיר שיש בכל פינה.

אני אגב, ממליץ לשמוע את השיר עד הסוף..

בשיר מקביל stromea בין אהבה ל”לייקים” בטוויטר, במאש אפ לאופרה ‘כרמן’. ללמד על ההשפעה הממכרת של חלק מהמוצרים הדיגיטליים.

בתרגום חופשי:

Love is like Twitter
You’re only a novice at it only for 48 hours
First you sign up, and afterwards you follow
You lose your mind with it and then you end up alone

אמנם סטיבי מדבר יותר על גזענות ודעה קדומה, אבל תפיסות שגויות הן בעיה נפוצה מאד בעיצוב של ממשקים. למעשה צירפתי את השיר הזה כאזהרה לכל הנחה של עיצוב שאינה מבוססת על נתונים או ידע אמיתי.

כדברי השיר:

When you believe in things you don’t understand,
Then you suffer,
Superstition ain’t the way, yeh, yeh.

ולסיום אחד בעברית:

זכרון לתקופה בה היה צורך ללחוץ על כפתור שמירה. מהלך שכיום נחשב מיושן, ומשתדלים להמנע ממנו במערכות חדשות(google docs למשל). הכל בגלל הכאב הנורא המתואר בשיר:

האופטימיות שהייתה מנת חלקי דקות ארוכות
התחלפה באחת ברצף דיכאונות
כי פתאום נפל החשמל ונכבה המחשב
ואני כמו מטומטם, אני לא לחצתי “סייב”.