לכאורה נדמה, שהפרטיות לא באמת מעניינת אף אחד מאיתנו. הרי מי מאיתנו עצר וראה טעם לקרוא את מדיניות הפרטיות של השירותים אליהם הוא נרשם?
מי ידע בכלל מה זה?
עזוב אותך, בחייך, למי יש כח לקרוא את כל זה עכשיו. תכתוב לי אמ;לק

אז למה בשנים האחרונות מצהירות החברות על הצפנה ושמירה על הפרטיות? לדעתי מדובר ביותר מאסטרטגיה עסקית.

אנחנו נוטים לחשוף את עצמנו ברשת מדי יום, חלק אפילו מתעדים את עצמם במיוחד. אבל חשיפה ברשת לא נפסת כחשיפה כי אנחנו חושבים שזה נעשה בפרטיות.

איך הייתם מגיבים לו הדוור היה מוסר לכם מכתב אחרי שקרא מה כתוב בתוכו. המעטפה קרועה והדוור זורק לכם דרך אגב,

“ראיתי במכתב שאתם מתכננים ילד, יש עכשיו מבצע על חיתולי האגיס.. “

סביר להניח שהייתם מתייחסים למידע שלכם אחרת. או לפחות מפסיקים לשלוח לדוור הקריפי הזה מכתבים. אבל זה השימוש שגוגל עושה במידע האישי שלנו. האמת, חשבתי שהמטאפורה הזו מקורית אבל אז ראיתי את סדרת הסרטים הזאת:

הסרט הזה קיצוני, אבל הוא מצליח להבהיר די בבהירות שאנחנו סומכים על גוגל יותר ממה שנדמה לנו. באופן גורף אפשר להגיד שאנו נוטים לסמוך על החברות והממשלות יותר משנסמוך על אנשים זרים. זאת למרות שמאחורי אותם גופים בדרך כלל יעמוד – איש זר.

אני אגיד לך אם אתה תגיד לי

למה ומתי וויתרנו על הזכות הזאת?

בראשית שנות ה2000 שרשרת ארועים הציגו את הויתור על הפרטיות כתנאי לקבלת שירותים חדשים. (פייסבוק, טוויטר והאייפון הראשון כולם יצאו בעשור הראשון של שנת 2000) המשתמשים מיהרו להרשם לשירותים מבלי לצלול להשלכות העמוקות של העניין – ואפשר לייחס את עידן זה ל”עידן הבורות” של האינטרנט (החלק המשפטי נוטה לאחר אחר ההתפתחות הטכנולוגית). בתכלס אנשים בחרו שלא להתעמק בעניין, במודע. כי כולנו רוצים ונהנים מהשרות (למשל) של החיפוש המותאם אישית של גוגל, וזה כנראה היה מחיר שנוכל לשלם.

צריך להבין שמאחורי חוסר -ההתעמקות המשפטית נעוץ כל העניין כי פרטיות היא עניין של הסכמה (או סיכום). אפשר לומר בצורה גורפת שהבעיות החלו כשאנשים התחילו לראות את המידע האישי שלהם במקומות ש”חשבו” שלא נתנו רשות להשתמש בו. למשל זה שפייסבוק משתמשת במידע קצת כמו ריגול(אל דאגה הם לא לבד).

בשנים האחרונות יש כמה וכמה פרשיות שהעלו את “הפגיעה בפרטיות” ככותרת. ואת זה אנשים כבר יכולים להבין יותר טוב, דוגמא בפרק הזה של ג’ון אוליבר

 

למעשה בשנים האחרונות אנשים חוששים יותר ויותר – וזה דוחף את החברות השונות להציג את הפרטיות כערך. (יש גם תהליכים משפטיים כמו “הזכות להשכח” באירופה אבל אני מנסה להתמקד בUX ולא בזכות לפרטיות. ) שמענו כותרות שקשורות לפרטיות, סנודן, הפריצה לפלאפונים של אפל. זה הוביל למוצרים כמו טלגרם, או wire. אבל גם למוצרים שרק “מרגישים” יותר פרטיים כמו סנפצ’ט למשל, שהלכה למעשה היא אחת מהאפליקציות שמפרות פרטיות בצורה רחבה מאד – למרות שהתוכן כביכול אמור להעלם לאחר 24 שעות.

האזהרה למשתמשי סנאפצ'ט - זה שאני מוחק לא אומר שזה יימחק

האזהרה למשתמשי סנאפצ’ט – זה שאני מוחק לא אומר שזה יימחק

קל לצחוק על משתמשי סנאפצ’ט, אבל הילדים של היום לא טפשים ואולי מבינים יותר טוב את הטכנולוגיה. סנפצט היא רק דוגמא, הרי גם במייל שלנו אנחנו מניחים שמדובר בשיחות “אינטימיות” למרות שמדובר במסרים שניתן לפתוח ולקרוא. זה אומר שחלק גדול מהאמון שלנו באינטרנט כחוויה אישית הוא פשוט טעות. כל מי שיודע איך האינטרנט עובד יסביר שלמעשה מדובר בחלל פתוח, אין לך מסתור או חומות הגנה ואתה לא גולש לבד בבית שלך.

זה ההבדל בין חווית פרטיות (לדוג’ מוצרי גוגל, סנפצ’ט) לפרטיות אמיתית (מוצרים כמו duckduckgo, או TOR)

 

חוויה של (בכאילו) פרטיות

אז איך אנחנו יכולים ליצור חווית שימוש של פרטיות? (precived) בין אם המוצר משיג את זה או לא.

נסתכל על כמה דוגמאות, שמשפרות את חווית הפרטיות של המשתמש.

גלישה פרטית – חשאיות

אחד הדוגמאות הראשונות לצורך באנונימיות התגלה אחרי שאנשים רבים שגלשו באינטרנט “הובכו” לגלות שהיסטורית הגלישה שלהם קיימת לכל. פיירפוקס וכרום הוציאו פיצ’ר דומה שמאפשר פשוט לא לשמור את היסטורית הגלישה בסופו. זה כמובן סוג של תרמית כי כל פעולת הגלישה עדיין גלויה ברשת, אז למה זה תפס? כי ברגע שהפעלת את האופציה “אמרו לך” שאתה עכשיו במצב “חמקן”, באמצעות הודעה ושינוי תצוגה של הדפדפן, וגם זה שלא נשמר מידע על המחשב כביכול – האפקט הוא אותו אפקט.

פעמים אחרות אנחנו יכולים לתת למשתמש את התחושה שהוא פעול בחשאי בלי שזה יהיה נכון בכלל. כמו הפיצ’ר החדש של imessage שהציגו לא מזמן שמציג הודעות “מוסתרות” שמגלים בצורה ידנית.

imessage invisible ink

מסקנה – החלק הכי חשוב הוא איך אני מודיע למשתמש על מצב הפרטיות שלו.

הרשאות

באנדרואיד(כדוגמא), ניהול ההרשאות מודיע בצורה פשוטה למשתמש שהאפליקציה רוצה לעשות שימוש למשל בשירותי המיקום שלו. אופן הפירוט וכמות הדרישות משנה בצורה דרסטית את תגובות המשתמש. במיוחד כשאנחנו “בוחנים” אפליקציה חדשה. לכן חשוב לבוא בדרישות הוגנות ובגובה העיניים.

המסקנה היא שבקשת רשות – בונה אמון ונותנת למשתמש הרגשת שליטה.

תן לנו לנהל את זה

שרות חדש של גוגל הולך אף יותר רחוק עם השקיפות כפתרון לבעיה ומציג בפני המשתמש את כל מה שאוספים עליו – כסוג של מערכת שליטה ובקרה. זה גם סוג של “כסתוח” אבל גם מאפשר למשתמשים מתקדמים שמבינים באבטחה – להרגיש שהם בשליטה על וויסות המידע.

המסקנה היא ששקיפות ושיתוף מידע עם המשתמש תורם לחוויה.

פרטיות  אמיתית

חשוב לזכור שיש גם דוגמאות לשירותים שהערך הכי גדול שלהם הוא פרטיות כמו למשל זה.

כאן פעמים רבות – הערך הוא רק בלידע שעכשיו אתה יותר בטוח, קצת כמו תכנות אנטי וירוס שצריכות לתת ויזואליזציה למנגנון שלהם שפועל מאחורי הקלעים. דוגמא דומה היא ההודעה של ווצאפ למשתמשים שעכשיו ההודעות במערכת מוצפנות.

לסיכום

אפשר לומר שהפרטיות כחווית משתמש קשורה יותר מכל ל”דיאלוג” עם המשתמש ולמידע שאנחנו נותנים לו על השימוש על בקשות ולמעשה כל מה שאמור להיות כתוב בהסכם בין שני צדדים.